אגודת חובבי החתולים בישראל
חתולים מספרים
לזכרם של אידה ומרטין אילוביץ' ז"ל - אוגוסט 2019
סיפור שכתב: מרטין אילוביץ' בשם חתולתו האהובה.
פורציקה,
אינני יודעת למה ואיזה שם מצחיק נתנו לי ההורים המאמצים שלי, אבל לשם הזה אני עונה תמיד. ההורים קוראים לי גם קוש קוש, פורציק וכל מיני שמות חיבה אבל בשבילי הם "הדוד והדודה".
כמובן שאני חתולה. מצאו אותי זרוקה במדרגות של הבית שלנו, קטנטנה וחסרת אונים.
כשהדודה לקחה אותי בידיים התחלתי מיד "לינוק" פיסת בד מהחלוק שלה כי מאמא שלי אני לא זוכרת כלום.
כדי לא ללכלך את החלוק של הדודה מכל כך הרבה שינקתי, היא שמה מטלית על הכתפיים שלה וככה התחלתי לגדול אבל עם אוכל ומים כמובן.
שתי שכנות שביקרו אותנו נשארו המומות כשהדודה סיפרה להם (קצת בצחוק כמובן) שאני יונקת חלב ממנה.
יום אחד, אחרי זמן מה, הדוד והדודה נסעו לחופשה ושלחו אותי לפנסיון. (של חיות מחמד כמובן). כנראה ש"פתאום" גדלתי שם כל כך שבאמת הם לא הכירו אותי כשחזרתי הביתה, אבל מיד קפצתי לידיים של הדודה והתחלתי לינוק את החלוק שלה.
"נו, די, מספיק, גמרת כבר עם היניקה, את עכשיו גדולה" היא אמרה לי, אבל מדי פעם אני נזכרת בזה ומנסה עוד פעם לחטוף מציצונת מהחלוק שלה...
הזמן עבר.
עד עכשיו לא סיפרתי לכם שבבית המאמץ שלי היתה גרה עוד חתולה בשם פריצי. לא חיבבנו האחת את השניה ואם הדלת של הסלון היתה קצת פתוחה היינו מתקוטטות עם הרגליים הקדמיות שלנו.
אז כשפריצי היתה בסלון - אני הייתי מתבודדת במרפסת של המטבח. מתי שהייתי מתחילה כבר לילל בחוסר סבלנות, פריצי בקושי ובצער רב היתה הולכת לכיוון חדר השינה כדי לפנות לי את השטח ותאמינו לי שקשה מאד לחתולה שכבר רבצה בשמש בסלון, לקום ולעזוב אותו, ובמיוחד שאני רציתי אותו .
בכל זאת, אני לא יכולה לתאר את הצער העמוק שחוויתי כשפריצי נפטרה.
שבועיים חיפשנו אותה בכל המקומות וגם הרבה זמן אחר כך הייתי מחפשת אותה סביבי.
כנראה זאת היתה הסיבה שקבלתי סכרת כי כחתולה פשוט לא יכולתי להבין את ההיעלמות הפתאומית של פריצי ללא שום הסבר.
נו, טוב.
שיגעון להרגיש מסז' על הבטן... זה מה שקורה לי עכשיו.
אבל אם הדוד והדודה לא היו הולכים לישון "בזמן" ומתחילים לדבר ולדבר אני הייתי זורקת לרצפה את כל מה שהיה על השולחן של פינת האוכל, כי אמרתי לכם אני חתולה מפונקת ורציתי כבר להתכרבל איתם בחדר השינה.
פורציקה.
הזוג אילוביץ' נפטר במרץ שנה זו.
פורציקה בת ה- 7 אומצה לבית חם.
יהי זכרם ברוך.
סיפור שכתב: מרטין אילוביץ' בשם חתולתו האהובה.
פורציקה,
אינני יודעת למה ואיזה שם מצחיק נתנו לי ההורים המאמצים שלי, אבל לשם הזה אני עונה תמיד. ההורים קוראים לי גם קוש קוש, פורציק וכל מיני שמות חיבה אבל בשבילי הם "הדוד והדודה".
כמובן שאני חתולה. מצאו אותי זרוקה במדרגות של הבית שלנו, קטנטנה וחסרת אונים.
כשהדודה לקחה אותי בידיים התחלתי מיד "לינוק" פיסת בד מהחלוק שלה כי מאמא שלי אני לא זוכרת כלום.
כדי לא ללכלך את החלוק של הדודה מכל כך הרבה שינקתי, היא שמה מטלית על הכתפיים שלה וככה התחלתי לגדול אבל עם אוכל ומים כמובן.
שתי שכנות שביקרו אותנו נשארו המומות כשהדודה סיפרה להם (קצת בצחוק כמובן) שאני יונקת חלב ממנה.
יום אחד, אחרי זמן מה, הדוד והדודה נסעו לחופשה ושלחו אותי לפנסיון. (של חיות מחמד כמובן). כנראה ש"פתאום" גדלתי שם כל כך שבאמת הם לא הכירו אותי כשחזרתי הביתה, אבל מיד קפצתי לידיים של הדודה והתחלתי לינוק את החלוק שלה.
"נו, די, מספיק, גמרת כבר עם היניקה, את עכשיו גדולה" היא אמרה לי, אבל מדי פעם אני נזכרת בזה ומנסה עוד פעם לחטוף מציצונת מהחלוק שלה...
הזמן עבר.
עד עכשיו לא סיפרתי לכם שבבית המאמץ שלי היתה גרה עוד חתולה בשם פריצי. לא חיבבנו האחת את השניה ואם הדלת של הסלון היתה קצת פתוחה היינו מתקוטטות עם הרגליים הקדמיות שלנו.
אז כשפריצי היתה בסלון - אני הייתי מתבודדת במרפסת של המטבח. מתי שהייתי מתחילה כבר לילל בחוסר סבלנות, פריצי בקושי ובצער רב היתה הולכת לכיוון חדר השינה כדי לפנות לי את השטח ותאמינו לי שקשה מאד לחתולה שכבר רבצה בשמש בסלון, לקום ולעזוב אותו, ובמיוחד שאני רציתי אותו .
בכל זאת, אני לא יכולה לתאר את הצער העמוק שחוויתי כשפריצי נפטרה.
שבועיים חיפשנו אותה בכל המקומות וגם הרבה זמן אחר כך הייתי מחפשת אותה סביבי.
כנראה זאת היתה הסיבה שקבלתי סכרת כי כחתולה פשוט לא יכולתי להבין את ההיעלמות הפתאומית של פריצי ללא שום הסבר.
נו, טוב.
שיגעון להרגיש מסז' על הבטן... זה מה שקורה לי עכשיו.
אבל אם הדוד והדודה לא היו הולכים לישון "בזמן" ומתחילים לדבר ולדבר אני הייתי זורקת לרצפה את כל מה שהיה על השולחן של פינת האוכל, כי אמרתי לכם אני חתולה מפונקת ורציתי כבר להתכרבל איתם בחדר השינה.
פורציקה.
הזוג אילוביץ' נפטר במרץ שנה זו.
פורציקה בת ה- 7 אומצה לבית חם.
יהי זכרם ברוך.
מ י א ו ע ש י ו ת
יש המון אגדות וספורים על חתולים ואני נהנית לקרוא. רובנו גם די מרוצים להיות שייכים לחתול(ים) הגר(ים) עמנו. יש המייחסים לחתולים כוחות חיזוי.
למשל, הידעתם שאפשר לחזות גשם על פי האופן שבו החתול מתרחץ? אם החתול מעביר את כפתו תוך רחיצה על שתי האוזניים, צפו לגשם! אך אם הוא מטפל בשפמו צפו לאורחים. כשהוא מותח את רגליו כלפי מקור חום, הזהרו! זרים קרבים לבית.
חתול המתעטש ליד כלה, מבטיח שנישואיה יהיו מאושרים, אבל שלושה עיטושים אומרים שכל הבית יסבול מנזלות.
על חתול שחור, מעלילים באמריקה שהוא מביא מזל רע, באנגליה הוא דווקא מביא מזל טוב. אך בתקופה האליזבטנית היו אלו האפורים-מנומרים שנחשבו כבני לוויתן של 'מכשפות'. ואילו בוויילס, מאמינים שכדי שהמזל יאיר לך פנים, רצוי שתחלק את ביתך עם חתול אחד שחור כפחם ושני צחור בשלג.
האמונה שחתול הוא בעל כוחות מאגיים, חובקת עולם. בסקוטלנד של ימי הביניים סרבו אנשים לנהל שיחות בענייני משפחה או עסקים אם היה חתול בחדר, פן יספר את סודותיהם למכשפה כלשהי. רבים האמינו שהחתול הוא ה'אוזניים ו העיניים' של המכשפות אם לא המכשפות עצמן בתחפושת. ישנן גם טענות שהחתול הוא מעין שד בדרגה נמוכה, וכי הוא משרת את כוחות השאול.
הספורים הללו מסבירים מדוע חושבים שלא כדאי לחלום על חתול[ים], ולמה חלום כזה מסמל בגידה ואחיזת עיניים. איש צעיר החולם על חתולים מובטח לו שאהובתו תהיה מרשעת ותנהל את הבית ביד רמה. כשסוחר חולם על חתולים, כדאי שיבדוק בכיסי עובדיו. החולם על חתולה עם גורים, מובטחת לו משפחה נרחבת אך לא נחמדה. החולם שהוא הורג חתול, עומד לגלות מיהם אויביו והוא יתגבר על מזימותיהם. אם החתול בחלומך מתקיף אותך, סימן הוא שאנשים שאינם דורשי טובתך, מנסים להשחיר את פניך, ולהרוס אותך כלכלית וחברתית, אך אם תצליח לגרש את החתול מן החלום, אתה יכול למנוע חלק מן המזימות.
הופעת חתול רזה ומלוכלך, מזהירה אותך מפני בשורות רעות, על מישהו שאינו נוכח, חבר(ה) חולה אנוש, אך אם תצליח לגרש את החלום, יבריא החולה מהר.
חלמת ושמעת יללות חתול, בדוק את חבריך אחד מהם מתחזה ומשתדל להזיק לך מאחרי גבך. אם החתול שורט אותך, סימן שאויביך יגזלו ממך את רווחיך וחסכונותיך. בחורה צעירה החולמת על חתולים מועמדת להשפעות רעות ובלתי מהוגנות. חתול לבן ונקי מסמל הסתבכויות לכאורה פשוטות אך מעציבות מאד. אם רואים חתול ונחש ידידותיים זה לזה, ראו הוזהרתם אתם עומדים בפני מאבק קשה, אתם מתרועעים עם אויב שלכם במטרה לחלוב ממנו סודות הקשורים אליכם כי אתם חוששים שהוא יפרסם אותם ברבים.
כל הדעות השליליות הללו מדהימות, אם נזכור שבימים קדמוניים החתול היה נערץ אם לא כאל אז לפחות כאל למחצה. אצל המצרים היה החתול קרוב לירח ומקודש לאיזיס ובאסט ומאוחר יותר אף נחשב כמגן הנישואין. צבעו השחור לעיתים הפכו לסמל הלילה והמוות.
אופיו הרך והעדין של החתול, העוסק עם זאת גם בציד חיות קטנות, גורם לכך שביפן החתול נחשב חיה רעה המסוגלת להתחפש לנשים אך יכול גם להרגן.
הבודהיסטים מאמינים שמכל החיות רק החתול והנחש לא התעצבו ממותו של בודהא, אך יש בהם הסוברים שזה אולי סימן לתבונתם העילאית של השניים.
בהודו, החתולים מסמלים את "יופיו של עולם החי". בסין העתיקה, ראו את החתולים כמביאי מזל טוב, ורקדנים שמחו לחקות את תנועותיהם האלגנטיות, כמו גם אלו של קרוביהם הנמרים.
בקמבודיה, נושאים חתולים בכלוב מבית לבית בתהלוכה שבה מזמרים ורוקדים כדי להבטיח ירידת גשמים. כל כפרי שופך מים על החתול בתקוה שייללותיו יעירו את אידרה, נותנת גשמי הברכה והפוריות.
ישנן עוד אגדות ואמונות רבות הקשורות לחתולים, וכדאי שנשאיר משהו לפעם הבאה. אך חשבתי לסיים בעצתו של הסופר סומרסט מוהם לסופר טירון, שיקח לעצמו זוג חתולים ויחיה עמם בבית במשך שנה אחת. "אחרי זה", אמר מוהם "שום דבר שעושים בני אדם, זה לזה כבר לא יפתיע אותו".
יש המון אגדות וספורים על חתולים ואני נהנית לקרוא. רובנו גם די מרוצים להיות שייכים לחתול(ים) הגר(ים) עמנו. יש המייחסים לחתולים כוחות חיזוי.
למשל, הידעתם שאפשר לחזות גשם על פי האופן שבו החתול מתרחץ? אם החתול מעביר את כפתו תוך רחיצה על שתי האוזניים, צפו לגשם! אך אם הוא מטפל בשפמו צפו לאורחים. כשהוא מותח את רגליו כלפי מקור חום, הזהרו! זרים קרבים לבית.
חתול המתעטש ליד כלה, מבטיח שנישואיה יהיו מאושרים, אבל שלושה עיטושים אומרים שכל הבית יסבול מנזלות.
על חתול שחור, מעלילים באמריקה שהוא מביא מזל רע, באנגליה הוא דווקא מביא מזל טוב. אך בתקופה האליזבטנית היו אלו האפורים-מנומרים שנחשבו כבני לוויתן של 'מכשפות'. ואילו בוויילס, מאמינים שכדי שהמזל יאיר לך פנים, רצוי שתחלק את ביתך עם חתול אחד שחור כפחם ושני צחור בשלג.
האמונה שחתול הוא בעל כוחות מאגיים, חובקת עולם. בסקוטלנד של ימי הביניים סרבו אנשים לנהל שיחות בענייני משפחה או עסקים אם היה חתול בחדר, פן יספר את סודותיהם למכשפה כלשהי. רבים האמינו שהחתול הוא ה'אוזניים ו העיניים' של המכשפות אם לא המכשפות עצמן בתחפושת. ישנן גם טענות שהחתול הוא מעין שד בדרגה נמוכה, וכי הוא משרת את כוחות השאול.
הספורים הללו מסבירים מדוע חושבים שלא כדאי לחלום על חתול[ים], ולמה חלום כזה מסמל בגידה ואחיזת עיניים. איש צעיר החולם על חתולים מובטח לו שאהובתו תהיה מרשעת ותנהל את הבית ביד רמה. כשסוחר חולם על חתולים, כדאי שיבדוק בכיסי עובדיו. החולם על חתולה עם גורים, מובטחת לו משפחה נרחבת אך לא נחמדה. החולם שהוא הורג חתול, עומד לגלות מיהם אויביו והוא יתגבר על מזימותיהם. אם החתול בחלומך מתקיף אותך, סימן הוא שאנשים שאינם דורשי טובתך, מנסים להשחיר את פניך, ולהרוס אותך כלכלית וחברתית, אך אם תצליח לגרש את החתול מן החלום, אתה יכול למנוע חלק מן המזימות.
הופעת חתול רזה ומלוכלך, מזהירה אותך מפני בשורות רעות, על מישהו שאינו נוכח, חבר(ה) חולה אנוש, אך אם תצליח לגרש את החלום, יבריא החולה מהר.
חלמת ושמעת יללות חתול, בדוק את חבריך אחד מהם מתחזה ומשתדל להזיק לך מאחרי גבך. אם החתול שורט אותך, סימן שאויביך יגזלו ממך את רווחיך וחסכונותיך. בחורה צעירה החולמת על חתולים מועמדת להשפעות רעות ובלתי מהוגנות. חתול לבן ונקי מסמל הסתבכויות לכאורה פשוטות אך מעציבות מאד. אם רואים חתול ונחש ידידותיים זה לזה, ראו הוזהרתם אתם עומדים בפני מאבק קשה, אתם מתרועעים עם אויב שלכם במטרה לחלוב ממנו סודות הקשורים אליכם כי אתם חוששים שהוא יפרסם אותם ברבים.
כל הדעות השליליות הללו מדהימות, אם נזכור שבימים קדמוניים החתול היה נערץ אם לא כאל אז לפחות כאל למחצה. אצל המצרים היה החתול קרוב לירח ומקודש לאיזיס ובאסט ומאוחר יותר אף נחשב כמגן הנישואין. צבעו השחור לעיתים הפכו לסמל הלילה והמוות.
אופיו הרך והעדין של החתול, העוסק עם זאת גם בציד חיות קטנות, גורם לכך שביפן החתול נחשב חיה רעה המסוגלת להתחפש לנשים אך יכול גם להרגן.
הבודהיסטים מאמינים שמכל החיות רק החתול והנחש לא התעצבו ממותו של בודהא, אך יש בהם הסוברים שזה אולי סימן לתבונתם העילאית של השניים.
בהודו, החתולים מסמלים את "יופיו של עולם החי". בסין העתיקה, ראו את החתולים כמביאי מזל טוב, ורקדנים שמחו לחקות את תנועותיהם האלגנטיות, כמו גם אלו של קרוביהם הנמרים.
בקמבודיה, נושאים חתולים בכלוב מבית לבית בתהלוכה שבה מזמרים ורוקדים כדי להבטיח ירידת גשמים. כל כפרי שופך מים על החתול בתקוה שייללותיו יעירו את אידרה, נותנת גשמי הברכה והפוריות.
ישנן עוד אגדות ואמונות רבות הקשורות לחתולים, וכדאי שנשאיר משהו לפעם הבאה. אך חשבתי לסיים בעצתו של הסופר סומרסט מוהם לסופר טירון, שיקח לעצמו זוג חתולים ויחיה עמם בבית במשך שנה אחת. "אחרי זה", אמר מוהם "שום דבר שעושים בני אדם, זה לזה כבר לא יפתיע אותו".
מרים ברוק-כהן
לדן ולגילי,
כפי שאתם יודעים לפני כמה חודשים החלטתי לאמץ את אמיר. מזמן רציתי לכתוב לכם את המכתב הזה, לספר מה קורה איתי, אבל רק עכשיו מצאתי זמן, אני פשוט מה זה עמוסה...
אמיר סיפר לי שבהתחלה הוא לקח אותי לחודש בלבד, לתקופת החלמה. אני דוקא מבינה אותו, הרי הוא לא מכיר אותי, אני ממש חתול בשק. האמת, ככה ביננו, גם אני בהתחלה לא הייתי סגורה עליו, כי לא ידעתי מי הוא ואם אפשר לסמוך עליו בכלל. זאת היתה תקופה לא קלה בשבילי: ביומיים הראשונים בכלל לא יצאתי מהכלוב שלכם. אח"כ לאט לאט התחלתי לשתות, אח"כ גם לאכול, וגם למדתי מייד לעשות צרכים בארגז חול (אני נורא חכמה). היה לי מסמר בלסת כמו שאתם בטח זוכרים, והייתי נורא רזה (וגם די מסריחה צריך להודות), ולא הכרתי את הבית החדש אז פחדתי להסתובב לבד ונשארתי כל הזמן בחדר אחד. היה קר בחוץ, אז אמיר שם לי רדיאטור ממש על יד המיטה שהוא קנה לי.
אבל לאט לאט התחלתי לצבור ביטחון. התחלתי להתנקות, עברתי למשטר תזונה יציב, ההרגשה שלי השתפרה והתחלתי לצאת לשאר חלקי הבית. אחרי כמה זמן הבנתי שאני מוכנה לאמץ את אמיר. עושה רושם שהוא נדלק עליי דרך אגב. ואני סה"כ מחבבת אותו גם.
חוץ מכמה פעמים שהוא שם אותי בכלוב ולקח אותי לאהוד סנפיר הוטרינר. זה היה די סיוט, חזרתי ממש מסטולה משם, והיה לי קשה לאכול כי כאב לי בפה. טוב, גם אני לא הייתי מושלמת: היה את עניין ההתעטשויות, כל הזמן הייתי מלכלכת את הבית בנזלת. הוא היה מסתובב בבית עם מטליות נייר ומנגב אחריי כל הזמן, וכל יום היה צריך לעשות כביסה ולנקות את הקירות. אפילו כמה פעמים התעטשתי ממש עליו וזה היה מה זה מביך... בכל מקרה העניין הזה השתפר בהרבה הודות לאהוד.
היום אנחנו מסתדרים ממש טוב. אני מקבלת אוכל איכותי מאוד, ויש לי שירותים פרטיים. אני משתוללת חופשי בכל הבית (יש לי 2 עכברי צעצוע), ומותר לי אפילו לנשוך את אמיר (בתור משחק כמובן). במשך היום, כשאני עייפה, אני מאוד אוהבת לנוח על הספה בסלון. הכי כיף זה לישון במיטה של אמיר בלילה. בבוקר כשהוא מתמהמה במיטה אני מסבירה לו בעדינות שאני רעבה ואז הוא קם סוף סוף לתת לי ארוחת בוקר. בסה"כ - ממש כיף לי!
שוחחתי עם אמיר על מה שקרה לי לפני שהגעתי אליו. מסתבר שלא זכרתי את הכל. באמת לקחתם אותי עד לבית החולים לחיות בבית דגן? באמת ששילמתם 500 שקל לוטרינרים שם כדי שיטפלו בי? ואו...כלומר מיאו... הבנתי שהייתי במצב, בואו נגיד, לא מי יודע מה כשמצאתם אותי, ובכלל לא היה ברור אם אצליח לצאת מזה. בעצם, אם אני מבינה נכון, אתם הצלתם את החיים שלי, וגם מצאתם לי בית ממש ממש מעולה!
רציתי להגיד לכם תודה ענקית על מה שעשיתם בשבילי, אתם אנשים נפלאים!
תבואו אליי הביתה לבקר אותי מתי שבא לכם, תתאמו את זה כבר עם אמיר שמטפל בלוחות הזמנים שלי.
צרפתי למכתב גם כמה תמונות עדכניות שלי.
עכשיו את האמת: השמנתי?
כפי שאתם יודעים לפני כמה חודשים החלטתי לאמץ את אמיר. מזמן רציתי לכתוב לכם את המכתב הזה, לספר מה קורה איתי, אבל רק עכשיו מצאתי זמן, אני פשוט מה זה עמוסה...
אמיר סיפר לי שבהתחלה הוא לקח אותי לחודש בלבד, לתקופת החלמה. אני דוקא מבינה אותו, הרי הוא לא מכיר אותי, אני ממש חתול בשק. האמת, ככה ביננו, גם אני בהתחלה לא הייתי סגורה עליו, כי לא ידעתי מי הוא ואם אפשר לסמוך עליו בכלל. זאת היתה תקופה לא קלה בשבילי: ביומיים הראשונים בכלל לא יצאתי מהכלוב שלכם. אח"כ לאט לאט התחלתי לשתות, אח"כ גם לאכול, וגם למדתי מייד לעשות צרכים בארגז חול (אני נורא חכמה). היה לי מסמר בלסת כמו שאתם בטח זוכרים, והייתי נורא רזה (וגם די מסריחה צריך להודות), ולא הכרתי את הבית החדש אז פחדתי להסתובב לבד ונשארתי כל הזמן בחדר אחד. היה קר בחוץ, אז אמיר שם לי רדיאטור ממש על יד המיטה שהוא קנה לי.
אבל לאט לאט התחלתי לצבור ביטחון. התחלתי להתנקות, עברתי למשטר תזונה יציב, ההרגשה שלי השתפרה והתחלתי לצאת לשאר חלקי הבית. אחרי כמה זמן הבנתי שאני מוכנה לאמץ את אמיר. עושה רושם שהוא נדלק עליי דרך אגב. ואני סה"כ מחבבת אותו גם.
חוץ מכמה פעמים שהוא שם אותי בכלוב ולקח אותי לאהוד סנפיר הוטרינר. זה היה די סיוט, חזרתי ממש מסטולה משם, והיה לי קשה לאכול כי כאב לי בפה. טוב, גם אני לא הייתי מושלמת: היה את עניין ההתעטשויות, כל הזמן הייתי מלכלכת את הבית בנזלת. הוא היה מסתובב בבית עם מטליות נייר ומנגב אחריי כל הזמן, וכל יום היה צריך לעשות כביסה ולנקות את הקירות. אפילו כמה פעמים התעטשתי ממש עליו וזה היה מה זה מביך... בכל מקרה העניין הזה השתפר בהרבה הודות לאהוד.
היום אנחנו מסתדרים ממש טוב. אני מקבלת אוכל איכותי מאוד, ויש לי שירותים פרטיים. אני משתוללת חופשי בכל הבית (יש לי 2 עכברי צעצוע), ומותר לי אפילו לנשוך את אמיר (בתור משחק כמובן). במשך היום, כשאני עייפה, אני מאוד אוהבת לנוח על הספה בסלון. הכי כיף זה לישון במיטה של אמיר בלילה. בבוקר כשהוא מתמהמה במיטה אני מסבירה לו בעדינות שאני רעבה ואז הוא קם סוף סוף לתת לי ארוחת בוקר. בסה"כ - ממש כיף לי!
שוחחתי עם אמיר על מה שקרה לי לפני שהגעתי אליו. מסתבר שלא זכרתי את הכל. באמת לקחתם אותי עד לבית החולים לחיות בבית דגן? באמת ששילמתם 500 שקל לוטרינרים שם כדי שיטפלו בי? ואו...כלומר מיאו... הבנתי שהייתי במצב, בואו נגיד, לא מי יודע מה כשמצאתם אותי, ובכלל לא היה ברור אם אצליח לצאת מזה. בעצם, אם אני מבינה נכון, אתם הצלתם את החיים שלי, וגם מצאתם לי בית ממש ממש מעולה!
רציתי להגיד לכם תודה ענקית על מה שעשיתם בשבילי, אתם אנשים נפלאים!
תבואו אליי הביתה לבקר אותי מתי שבא לכם, תתאמו את זה כבר עם אמיר שמטפל בלוחות הזמנים שלי.
צרפתי למכתב גם כמה תמונות עדכניות שלי.
עכשיו את האמת: השמנתי?
שלכם, ביקי
לנגב לך את הדמעות - הסיפור של סתיו
21.4.2001
(עדכון ותוספת - 13.3.09)
סתיו, אותה קיבלנו בגיל 5 שבועות, כדור צמר מדובלל שמשקלו לא יותר מ-470 גרם עברה מספר אירועים קשים בחייה הקצרים אך בסופו של החודש הראשון בביתנו הראתה סימני קליטה. מיקה הג'ינג'ית שאך לא מכבר הבריאה ממחלותיה שכמעט נשאו אותה לגן העדן של החתולים, הייתה בטוחה שכדור הצמר המדובלל הוא השעשוע החדש שלה. היא שיחקה איתה בעדינות, ליקקה וניקתה אותה כמו אימא למרות שהייתה צעירה ממיקה רק בחודש.
מיקה שמרה עליה מפני רוני, חתול אפור לבן כמו סתיו אך גדל מידות אפילו בהשוואה לחתולים אחרים. רוני לא הפסיק להוציא קולות רשף מפיו, הסתובב בבית קמור גב והתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע את מר גורלו: איך נוספו לו שתי אחיות. וסתיו הקטנה, היא נקלטה יפה בבית שנותן כבוד ויחס אנושי לחתולים ויחס מועדף מצד "האזרחי" - בני בן ה-9 שכבר הודיע אז שיהיה וטרינר.
סתיו הבינה מיד - מי בעד ומי נגד בבית, אבל ממני נרתעה משום מה ושמרה מרחק. הייתה פוצחת ב"מיאו" צורמני אם ניסיתי להתקרב אליה וללטפה אבל היא הייתה נעלמת באחד החריצים בבית. חצי שנה מאז הגיעה אלינו ורק אני –"מוקצית".
היא פיתחה שיטות לשגע אותי: לסחוב לי חולצות כחולות מחבל הכביסה (רק חולצות שלי, רק מטריקו ורק כחולות או ירוקות כהות. היא גררה אותן בבית כאילו היא סוחבת אוהל). היא אהבה להוציא מ"מחבוא" כדור עם פעמון ולהפריע לי לישון. היא נרתעה מכל קשר איתי ולא הסתירה את רתיעתה ממני! בלילה הייתה נרדמת ליד מיקה, על הכרית שלידי, ומתוך שינה מתגלגלת לחריץ בין הכריות או השמיכה.
ומתי חל השינוי?
חליתי במחלת המונונוקליאוזיס. (מחלת הנשיקה). שבועות הסתובבתי בעבודה עם "שפעת שלא נגמרת". הלכתי ונחלשתי עד שהתגלתה תעלומת השפעת שלא נגמרת: חלק מהצוות נדבק אחד מהשני וככוכבים לפנות שחר אחד אחד "התקפלנו". כשהגיע תורי כבר הייתי במצב עלוב למדי. למרות העייפות הנוראית שנתקפתי – לא הצלחתי להירדם, לא הצלחתי לקום מהמיטה מבלי שהחדר הסתחרר סביבי. הייתי שטופת זיעה ורעדתי מחולשה.
באחד הבקרים פשוט התעלפתי כשניסיתי לקום מהמיטה. כשקצת התאוששתי צלצלתי לעבודה להודיע מה קרה ושאיני יכולה להגיע במצבי.
דיברתי עם אחת העובדות הממונות עלי וביקשתי רק להעביר מידע מסויים לרופא בעניין פציינטית משותפת. אבל היא אמרה לי "אם את יכולה להתקשר אלי את יכולה לעשות גם לדבר עם הרופא ולעשות חלק מהעבודה מהבית". זה היה "הקש ששבר את גב הגמל". פרצתי בבכי.
לקום למקלחת לא יכולתי, הרגשתי נורא - גלים של בחילה, זיעה כיסתה אותי כשרק ניסיתי לקום, הכל הסתחרר סביבי. "לעבוד מהבית". הרי תחושת העייפות והחולי התחילה שבועות קודם אך הגעתי לעבודה כי לא נמצא ממצא. כל זמן שעוד יכולתי הגעתי - על "ארבע" .
מרוב עייפות, ייאוש, אכזבה, חולשה וחוסר אונים בכיתי ובכיתי עד שנרדמתי כנראה. התעוררתי, והנה סתיו הקטנה מלקקת את הדמעות. כשניסיתי ללטפה - לא ברחה ולא צרחה. פשוט התכרבלה ליד ראשי וכל כמה דקות בדקה אם יש עבודה - לנגב לי את הדמעות. אני התרגשתי. חתולה קטנה וחצופה "הרגישה" את מצוקתי. יותר מבני אנוש.
באותה תקופה התנגן לו ברדיו שירו של שלמה ארצי: "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות" מאז דבק השיר בסתיו - וסוף סוף נמצא לה "תפקיד" בביתנו.
מאז הלכו יחסינו והשתפרו. לא שהפסיקה לשחק בדברים מרעישים בלילה, או לסחוב חולצות כחולות רק שלי. היא פשוט הרשתה לי ללטף אותה (כשהיא עוצמת עיניים). אולי הייתה זו סתיו - הראשונה שהגיבה למחלתי-CFS - אולי הראשונה שהרגישה באבדן האנרגיות שלי הרבה לפני שנעשתה אבחנה. מה שבטוח אל תזלזלו בתחושות של חיות המחמד - בעיקר חתולים - הם רגישים ביותר לתנודות במצב הרוח שלנו. הם יודעים מתי אנחנו חולים, עצובים, בודדים וזקוקים למעט נחמה.
21.4.2001
(עדכון ותוספת - 13.3.09)
סתיו, אותה קיבלנו בגיל 5 שבועות, כדור צמר מדובלל שמשקלו לא יותר מ-470 גרם עברה מספר אירועים קשים בחייה הקצרים אך בסופו של החודש הראשון בביתנו הראתה סימני קליטה. מיקה הג'ינג'ית שאך לא מכבר הבריאה ממחלותיה שכמעט נשאו אותה לגן העדן של החתולים, הייתה בטוחה שכדור הצמר המדובלל הוא השעשוע החדש שלה. היא שיחקה איתה בעדינות, ליקקה וניקתה אותה כמו אימא למרות שהייתה צעירה ממיקה רק בחודש.
מיקה שמרה עליה מפני רוני, חתול אפור לבן כמו סתיו אך גדל מידות אפילו בהשוואה לחתולים אחרים. רוני לא הפסיק להוציא קולות רשף מפיו, הסתובב בבית קמור גב והתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע את מר גורלו: איך נוספו לו שתי אחיות. וסתיו הקטנה, היא נקלטה יפה בבית שנותן כבוד ויחס אנושי לחתולים ויחס מועדף מצד "האזרחי" - בני בן ה-9 שכבר הודיע אז שיהיה וטרינר.
סתיו הבינה מיד - מי בעד ומי נגד בבית, אבל ממני נרתעה משום מה ושמרה מרחק. הייתה פוצחת ב"מיאו" צורמני אם ניסיתי להתקרב אליה וללטפה אבל היא הייתה נעלמת באחד החריצים בבית. חצי שנה מאז הגיעה אלינו ורק אני –"מוקצית".
היא פיתחה שיטות לשגע אותי: לסחוב לי חולצות כחולות מחבל הכביסה (רק חולצות שלי, רק מטריקו ורק כחולות או ירוקות כהות. היא גררה אותן בבית כאילו היא סוחבת אוהל). היא אהבה להוציא מ"מחבוא" כדור עם פעמון ולהפריע לי לישון. היא נרתעה מכל קשר איתי ולא הסתירה את רתיעתה ממני! בלילה הייתה נרדמת ליד מיקה, על הכרית שלידי, ומתוך שינה מתגלגלת לחריץ בין הכריות או השמיכה.
ומתי חל השינוי?
חליתי במחלת המונונוקליאוזיס. (מחלת הנשיקה). שבועות הסתובבתי בעבודה עם "שפעת שלא נגמרת". הלכתי ונחלשתי עד שהתגלתה תעלומת השפעת שלא נגמרת: חלק מהצוות נדבק אחד מהשני וככוכבים לפנות שחר אחד אחד "התקפלנו". כשהגיע תורי כבר הייתי במצב עלוב למדי. למרות העייפות הנוראית שנתקפתי – לא הצלחתי להירדם, לא הצלחתי לקום מהמיטה מבלי שהחדר הסתחרר סביבי. הייתי שטופת זיעה ורעדתי מחולשה.
באחד הבקרים פשוט התעלפתי כשניסיתי לקום מהמיטה. כשקצת התאוששתי צלצלתי לעבודה להודיע מה קרה ושאיני יכולה להגיע במצבי.
דיברתי עם אחת העובדות הממונות עלי וביקשתי רק להעביר מידע מסויים לרופא בעניין פציינטית משותפת. אבל היא אמרה לי "אם את יכולה להתקשר אלי את יכולה לעשות גם לדבר עם הרופא ולעשות חלק מהעבודה מהבית". זה היה "הקש ששבר את גב הגמל". פרצתי בבכי.
לקום למקלחת לא יכולתי, הרגשתי נורא - גלים של בחילה, זיעה כיסתה אותי כשרק ניסיתי לקום, הכל הסתחרר סביבי. "לעבוד מהבית". הרי תחושת העייפות והחולי התחילה שבועות קודם אך הגעתי לעבודה כי לא נמצא ממצא. כל זמן שעוד יכולתי הגעתי - על "ארבע" .
מרוב עייפות, ייאוש, אכזבה, חולשה וחוסר אונים בכיתי ובכיתי עד שנרדמתי כנראה. התעוררתי, והנה סתיו הקטנה מלקקת את הדמעות. כשניסיתי ללטפה - לא ברחה ולא צרחה. פשוט התכרבלה ליד ראשי וכל כמה דקות בדקה אם יש עבודה - לנגב לי את הדמעות. אני התרגשתי. חתולה קטנה וחצופה "הרגישה" את מצוקתי. יותר מבני אנוש.
באותה תקופה התנגן לו ברדיו שירו של שלמה ארצי: "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות" מאז דבק השיר בסתיו - וסוף סוף נמצא לה "תפקיד" בביתנו.
מאז הלכו יחסינו והשתפרו. לא שהפסיקה לשחק בדברים מרעישים בלילה, או לסחוב חולצות כחולות רק שלי. היא פשוט הרשתה לי ללטף אותה (כשהיא עוצמת עיניים). אולי הייתה זו סתיו - הראשונה שהגיבה למחלתי-CFS - אולי הראשונה שהרגישה באבדן האנרגיות שלי הרבה לפני שנעשתה אבחנה. מה שבטוח אל תזלזלו בתחושות של חיות המחמד - בעיקר חתולים - הם רגישים ביותר לתנודות במצב הרוח שלנו. הם יודעים מתי אנחנו חולים, עצובים, בודדים וזקוקים למעט נחמה.
יוספה עמיקם
13.3.09
עדכון: כיום, סתיו חתולה קטנה ואפורה עם עיניים ירוקות מדהימות, עדיין לא אוהבת חברת חתולים מלבד זו של מיקה, אינה אוהבת אוכל יבש, אבל אוהבת לישון במיטה שלי - לבד או רק איתי. בלי חתולים אחרים.
מתוקה וחברותית, למי שהיא בוחרת: מיקה, הבן שלי, אני, קופסאות שימורים, פותחנים.
הדבר הבעייתי שלה - קול צורמני ובד"כ ללא סיבה. רק לעתים רחוקות זו בקשה לאוכל. בד"כ – להגיד: "גם אני פה" או: "תקומי כבר. מישהו צריך לגרד לי את הבטן" סתיו.
אגב בינקותה - לפני שהגיעה אלינו נקראה "קיטי" אבל אצלנו יש עקרון של שמות עבריים. והיא קיבלה את השם היפה כי הנערה שהייתה צריכה לחזור בלעדיה לביתה - נקראת סתיו. וסתיו כנראה מתנהגת כמו "קיטי" או "הצארינה קתרינה". אולי היא הגלגול של אנה בת הצאר האחרון קיטי - אנה לבית רומנוב. אולי.
עדכון: כיום, סתיו חתולה קטנה ואפורה עם עיניים ירוקות מדהימות, עדיין לא אוהבת חברת חתולים מלבד זו של מיקה, אינה אוהבת אוכל יבש, אבל אוהבת לישון במיטה שלי - לבד או רק איתי. בלי חתולים אחרים.
מתוקה וחברותית, למי שהיא בוחרת: מיקה, הבן שלי, אני, קופסאות שימורים, פותחנים.
הדבר הבעייתי שלה - קול צורמני ובד"כ ללא סיבה. רק לעתים רחוקות זו בקשה לאוכל. בד"כ – להגיד: "גם אני פה" או: "תקומי כבר. מישהו צריך לגרד לי את הבטן" סתיו.
אגב בינקותה - לפני שהגיעה אלינו נקראה "קיטי" אבל אצלנו יש עקרון של שמות עבריים. והיא קיבלה את השם היפה כי הנערה שהייתה צריכה לחזור בלעדיה לביתה - נקראת סתיו. וסתיו כנראה מתנהגת כמו "קיטי" או "הצארינה קתרינה". אולי היא הגלגול של אנה בת הצאר האחרון קיטי - אנה לבית רומנוב. אולי.
יוספה עמיקם
ירושלים, 13.3.09
לזכרו של "פריטי" - בן אדם של חתול
פריטי הגיח אל חיינו כשבא האביב. כעבור ארבעה אביבים נוספים אלוהים חמד אותו לעצמו.
אמו, מרשעת מקצועית מקסימה שהגיעה אלינו 4 שנים קודם לכן, לא בדיוק השתגעה על הרעיון של לחלק אתו את שטח השיפוט שלה, אבל בתור גור הוא היה כזה "קלוץ", ואמא זה אמא, הרי שבלית ברירה היא אישרה לו להישאר בממלכתה.
כמה "כלאפטה" שהיא, ככה הוא סימפאטי. כמה ששנאה חברה, ככה הוא התחבב אפילו על כלבים...עם הזמן הוא הפך מ"נבאך" שמנמן ו"פלגמאט" לקזנובה של השכונה. לא היה ערב שנשאר בלי איזה חתיכה ליד הדלת. כמעט כל לילה שמענו אותו בחוץ עושה סקנדלים לזכרים למקצוע, ועד שלא הכריז על חזרתו הביתה במיאו מטריף של "אהלן חברה' הגעתי, נשאר משהו לאכול?", הלב שלנו עבד שעות נוספות.
כל פעם שחזר חבול, פצוע וזב דם לקחנו אותו לשיחת מוטיבציה שיקח את עצמו בידיים כי כמה כבר אפשר לרוץ לרופאים שיחזירו לו את האוזן למקום, יפתחו לו עין שנסגרה או יחבשו לו רגל שנחבלה. אחרי שיחה רצינית כזאת, כשאמא שלו לא מתערבת לנו בחינוך שלו, הוא היה מפצה אותנו ב"חנדאלאך", התרפקויות וגרגורים אין קץ, וכשהיינו מעמידים אותו על השולחן הגדול במטבח ומתרחקים ממנו כמה מטרים וקוראים לו: "פריטי בוא" - הוא היה מזנק ונוחת לנו היישר על הכתף, שנאמר: לוליין מלידה. אז נכון שאמא שלו פותחת דלתות חופשי ושותה מהברז בלי כוס – אקרובט כמו פריטי עוד לא נודע בפלך.
לכל אחד מבני הבית היה אתו דיבור פרטי משלו. לכולם תמיד ענה במיגוון מיאואים מתוקים מדבש. כינינו אותו ב - 15 (זה בדוק!) שמות חיבה, והכי חמוד היה טקס ארוחת הבוקר: בשעה הקבועה הוא היה קופץ אלינו למיטה, נושך אותנו קלות בזרוע, כולו גרגור אחד גדול.
כשהתיישבנו, הוא היה מטפס לנו על הכתף ומוביל אותנו בטבעיות ותיקה אל המקרר. היינו שמים אותו אחר כבוד על השיש שבמטבח, ומגישים לפניו את מעדני הבוקר שלו עליהם היה יורד ב"שוס" מהיר כאילו הוא מאחר לעבודה.
לו ידענו שזמנו קצוב היינו מתעדים את חייו הקצרצרים פעימה אחר פעימה. כל כך נדיר הוא היה.
פריטי מת מאיידס של חתולים. כן, יש דבר כזה, נדיר ככל שיהיה בקרב החיות האלה. הוא היה המקרה השלישי שהתגלה אז בארץ כאשר הגיעו לפה ערכות בדיקה מתאימות מחו"ל.
גם ברגעיו האחרונים הוא זחל אלינו להתרפקות וחיבוק אחרון כשכבר נשם בקושי אחרי ימים ולילות ללא רצון ויכולת לאכול ולשתות. הגוף הכחוש כבר לא נשא את עצמו ורק בעיניים הכחולות הנפלאות והגדולות שלו נותר עוד צלם וזכר ליצור המופלא שהיה - ולא יהיה עוד.
פריטי הגיח אל חיינו כשבא האביב. כעבור ארבעה אביבים נוספים אלוהים חמד אותו לעצמו.
אמו, מרשעת מקצועית מקסימה שהגיעה אלינו 4 שנים קודם לכן, לא בדיוק השתגעה על הרעיון של לחלק אתו את שטח השיפוט שלה, אבל בתור גור הוא היה כזה "קלוץ", ואמא זה אמא, הרי שבלית ברירה היא אישרה לו להישאר בממלכתה.
כמה "כלאפטה" שהיא, ככה הוא סימפאטי. כמה ששנאה חברה, ככה הוא התחבב אפילו על כלבים...עם הזמן הוא הפך מ"נבאך" שמנמן ו"פלגמאט" לקזנובה של השכונה. לא היה ערב שנשאר בלי איזה חתיכה ליד הדלת. כמעט כל לילה שמענו אותו בחוץ עושה סקנדלים לזכרים למקצוע, ועד שלא הכריז על חזרתו הביתה במיאו מטריף של "אהלן חברה' הגעתי, נשאר משהו לאכול?", הלב שלנו עבד שעות נוספות.
כל פעם שחזר חבול, פצוע וזב דם לקחנו אותו לשיחת מוטיבציה שיקח את עצמו בידיים כי כמה כבר אפשר לרוץ לרופאים שיחזירו לו את האוזן למקום, יפתחו לו עין שנסגרה או יחבשו לו רגל שנחבלה. אחרי שיחה רצינית כזאת, כשאמא שלו לא מתערבת לנו בחינוך שלו, הוא היה מפצה אותנו ב"חנדאלאך", התרפקויות וגרגורים אין קץ, וכשהיינו מעמידים אותו על השולחן הגדול במטבח ומתרחקים ממנו כמה מטרים וקוראים לו: "פריטי בוא" - הוא היה מזנק ונוחת לנו היישר על הכתף, שנאמר: לוליין מלידה. אז נכון שאמא שלו פותחת דלתות חופשי ושותה מהברז בלי כוס – אקרובט כמו פריטי עוד לא נודע בפלך.
לכל אחד מבני הבית היה אתו דיבור פרטי משלו. לכולם תמיד ענה במיגוון מיאואים מתוקים מדבש. כינינו אותו ב - 15 (זה בדוק!) שמות חיבה, והכי חמוד היה טקס ארוחת הבוקר: בשעה הקבועה הוא היה קופץ אלינו למיטה, נושך אותנו קלות בזרוע, כולו גרגור אחד גדול.
כשהתיישבנו, הוא היה מטפס לנו על הכתף ומוביל אותנו בטבעיות ותיקה אל המקרר. היינו שמים אותו אחר כבוד על השיש שבמטבח, ומגישים לפניו את מעדני הבוקר שלו עליהם היה יורד ב"שוס" מהיר כאילו הוא מאחר לעבודה.
לו ידענו שזמנו קצוב היינו מתעדים את חייו הקצרצרים פעימה אחר פעימה. כל כך נדיר הוא היה.
פריטי מת מאיידס של חתולים. כן, יש דבר כזה, נדיר ככל שיהיה בקרב החיות האלה. הוא היה המקרה השלישי שהתגלה אז בארץ כאשר הגיעו לפה ערכות בדיקה מתאימות מחו"ל.
גם ברגעיו האחרונים הוא זחל אלינו להתרפקות וחיבוק אחרון כשכבר נשם בקושי אחרי ימים ולילות ללא רצון ויכולת לאכול ולשתות. הגוף הכחוש כבר לא נשא את עצמו ורק בעיניים הכחולות הנפלאות והגדולות שלו נותר עוד צלם וזכר ליצור המופלא שהיה - ולא יהיה עוד.
מאיה רינגל 1990